חמישי, שעות אחר הצהריים מהבילות ואנחנו בדרכים. אסף, בעלי, נוהג. אני לצידו מסונוורת מהשמש הקופחת של יום חמישי. פתאום, אסף מתמלא אנרגיה ונחישות ומתחיל לשאת נאום. נאום שיקרא מעתה ועד עולם נאום תודעת פקק:
"את מבינה, כל האנשים האלו תקועים עכשיו בפקקים כי הם בתודעת פקק. אני לא בתודעת פקק, מבחינתי הדרך פתוחה לגמרי" הוא אומר ומשתחל בביטחון ובאלגנטיות למסלול לידו.. "אני לא רואה פה פקק אני רואה פה שטף של תנועה".
"אבל הם", אומר בהתלהבות וצופר, "הם רואים פה פקק אז הם לא נוסעים.הם לא מבינים שהם בתודעת פקק. זאת הבעיה שלהם"
משועשעת, הזדקפתי בכסא. אחרי שניסיתי להעריך כמה פעמים אסף אמר "תודעת פקק", התחלתי לחשוב. אני, נטולת רישיון הנהיגה רואה את הכביש העמוס, שומעת את הרעש הכבד, רואה צפיפות.
ואסף? נהג מנוסה ומיומן שמכיר היטב כל כביש וכביש ומוצא חנייה אפילו בתל אביב. הוא רואה כל מרווח, מזהה כל פרצה וגם שהיה נדמה שהתנועה עומדת לגמרי, הוא מצא את הדרך להתקדם. ויותר מהכל הוא מאמין באמונה שלמה שהוא הולך למצוא את הדרך להתקדם.
אז מה למדתי מנאום הפקקים הגדול?
כמה זה חשוב לזכור שהדרך לשינוי התנהגות, ללמידה עוברת שינוי נקודת המבט ודרך התנסות. זו הייתה תזכורת טובה לכל אותם פקקים בהם נתקלתי בהדרכות שהעברתי. פקקים שניסיתי למנוע בעזרת עוד ועוד ידע, עוד מאמרים, עוד שקפים, עוד תאוריות, עוד דפים כתובים.
אבל זה לא היה הסיפור-
אנחנו תוצר של ההתנסויות שלנו, של האינטראקציה שלנו עם הסביבה.
ואם אנחנו חושבים שאנחנו בפקק, אנחנו בהחלט נהיה בפקק לא משנה מה אומרים בגלגל"צ.
זה לא הידע שלנו, אלו החוויות שלנו והמחשבות שאנחנו מביאים איתנו לחדר שפעמים רבות מחלצים אותנו מתודעת פקק. הגורם לתודעת פקק זו האמונה וההערכה שלנו עד כמה אנחנו יכולים להתמודד עם הדרישות של הסביבה והאתגרים שנקרים בדרכנו.
אנחנו מצויידים בתבניות חשיבה- האמונות שיש לנו לגבינו והיכולות שלנו ולפעמים לגבי אחרים. התבניות האלה שהתגלו על ידי קרול דואק שחקרה הישגיות והצלחה הופכות להיות המשקפיים שלנו. דרכן נתבונן על אירועים/אתגרים וגם נעניק פרשנות. פרשנות שתשפיע על איך להתמודד עם האתגר.
אלו שמחזיקים דפוס חשיבה מקובע, יזכרו בכל אותם פקקים באיילון בתסכול גדול. הם ידליקו מזגן, אולי אפילו יפתחו רדיו אבל הם כבר יודעים מראש שאין להם שום סיכוי להתקדם בפקק.
בעלי דפוס חשיבה מתפתח, יהיו אלו שיהיו מוכנים לנסות להתקדם, לעבור נתיב. גם במחיר של כמה צפירות זועמות. הם יהיו אלו שהם רואים באתגרים הזדמנות מצויינת ללמוד דברים חדשים ולפתח מיומנויות קיימות.
ומה יכול לעזור לכם לצאת מתודעת פקק?
יותר פקקים שווה פחות תודעת פקק. נשמע סותר? אז זהו, שלא. יותר פקקים= יותר תרגול
יותר הזדמנויות להתנסות, להיכשל ולבדוק מה עובד בשבילכם.
לזכור שהדברים לוקחים זמן. גם נהג מיומן כמו אסף לא שייט בכבישים בכזו מיומנות לפני שני עשורים.
"אם אתה חושב שאתה יכול ואם אתה חושב שאתה לא יכול- בשני המקרים אתה צודק" את זה אמר הנרי פורד והוא ידע דבר או שניים על מכוניות. אולי אפילו על תודעת פקק. ולמה התכוון הבחור? כשאנחנו חוזרים על מחשבה שוב ושוב (ולא משנה אם היא חיובית או שלילית), נראה בה כאמת ובסוף היא תהפוך לאמונה שלנו
עבודה על שינוי מחשבות היא מורכבת צריך יותר מפקק אחד כדי לשנות אותן. אבל אם נתחיל להיות מודעים אליהן , נזכור כמה הן מרכזיות ביכולת של העובדים/ילדים/אהובים/תלמידים בחיינו ללמוד ולשנות כבר עשינו צעד אחד קדימה.
ואיך אתם משחררים את עצמכם ואת הלומדים שלכם מתודעת פקק?
